http://www.google.co.il

http://www.mp3music.co.il/Lyrics/808.html

בניגוד לרב המכריע של כותבי הבלוגים, את שורות אלה לא התחלתי לכתוב מול צג המחשב. הן נכתבו על בלוק נייר צהוב, עת ישבתי בעמדת שמירה חלודה המשקיפה אל המדבריות הצחיחות של סיני.

כפי שניתן לנחש משמו של בלוג זה, לא חייל קרבי אנוכי, ההיפך הוא הנכון. אני ג'ובניק-על, מאותן מוטציות מבחילות שיצר הצבא המסוגלות להתרחק מהמזגן שבמשרדן אך רק לצרכי קניית מגנום מענג בשקם הסמוך. כבר התחלתי לפתח שאננות לשגרת החיים הנוחה בבסיס פתוח. אפילו התחלתי להתלונן קצת על המסגרת המגבילה והכבדה של הצבא, שוכח את חבריי הקרביים שטוחנים שמירות בעזה (אולי כי הם חוזרים כ"כ מעט הביתה). אם יש משהו שלא אוהבים בצה"ל, זה חיילים לא מרוצים. אם כן, שלחו אותי למשימת אבטחה שוטפת של שבועיים במוצב בדרום, כך ששוב אקבל את [מילה לא ברורה] החיים היקרה שלי, עת אשוב מעמדת השמירה לעמדת המחשב הממוזגת, אראה שוב את הבית, ואהיה אסיר תודה לבוגי על כל דקה ג'ובניקית נפלאה שיורדת לי מהפז"מ.

לא עברו 24 שעות, וכבר התחברתי לצד הגרפומתי של אישיותי, ממלא דפים בשורות ארוכות של כתב יד צפוף. הסיבות כדלקמן:

1. 4 שעות בשמירה. 2-3 שמירות ביום. 14 ימי שמירה.מימין ומשמאל רק חול וחול. אני נוטה לחשוב את עצמי לאחד שיודע להעסיק את עצמו, אבל לשבת כ"כ הרבה זמן לבד בתוך תא מתכת ולהסתכל על השמיים זה יותר מידי גם בשבילי.
2. הסטטוס קוו. זה יוצר מצב שנעים פה ברוטינה-  שמירה-שינה-שמירה-שינה...מעט שומרים, הרבה שעות. בזמן הפנוי מספיקים לאכול, להתקלח, כל הדברים ההכרחיים. שבועיים זה הרבה זמן להעביר ככה, אם אני כותב בשמירה, יש לי קצת פחות את ההרגשה המעיקה הזו של אובדן המהות בחיים. ככה אני לפחות לא מבזבז לגמרי את זמני ככסת"ח מהלך..
3. המוצב ההררי יושב על גבול מצריים. מצדי אפשר לראות את 2 הבליטות המפורסמות שפורצות מהקו הישר במפה, ומתחתי ניצבת הגדר (תמונות בהמשך). הנוף עוצר נשימה – מרחבים עצומים של שקט מזוכך, ארץ שנשארה כמו שאלוהים ברא אותה. גם למדבר יש את הקסם שלו, עם גוונים של חום וצהוב שנשפכים על המשטחים וההרים בצורות שכובשות את העין והלב. אולי חם פה, אבל הרוח בעמדה קרירה ונעימה. אני יכול רק להתפלל לאקלים כזה בת"א העירונית ושטופת הזעה. בלילה לא רואים נופים, אבל השמיים... אתמול עשיתי פטרול לילי והיום כואב לי הצוואר, את כל ההליכה עשיתי עם ראש מורם. אינספור כוכבים לבנים נצנצו בשמיים – כ"כ הרבה פעמים ניסיתי למצוא איזו עגלה או קסיופיאה בשער העיר ולא ראיתי כלום, הפעם לא איתרתי אותן בגלל שהן התחבאו בתוך ים של כוכבים אחרים ולו הייתה מתגשמת כל משאלה שהבעתי אתמול מול כוכב נופל, אפילו מכבש על הרגל לא היה מוחק לי את החיוך מהפנים. במקום כזה, גם הציניקן הגדול ביותר יהפוך לאלתרמן קטן, וגם אני הרגשתי צורך עז להעלות משפט על הכתב. אני לא טולקין וגם לא עמוס עוז, אין ביכולתי באמת לתאר את היופי ה[מילה לא ברורה] שניצב כאן מולי. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז זה מה שעשיתי, אבל כנראה שגם בשביל זה צריך קצת כשרון, תמונות תמיד מחווירות לעומת הדבר האמיתי.

[נמנום]

כך אני יושב כאן ומשרבט, מביט אחורה מידי פעם בבהלה, לבדוק שאף אחד לא בא לבדוק אותי ולסיים לי את החגיגה עם איזה תלונה עסיסית. כבר עברה שעה וחצי בלי שמתי לב. חלפה פה עכשיו צרעה עצומה, מוטציונית ממש, והקפיאה אותי לכמה רגעים בעודי מנסה להבריחה במלמול שקט של "מלח – מים". נראה לי שאפסיק עם הכתיבה קצת ואעבור לחפש דברים מעניינים עם המשקפת שמונחת כאן. המשך שמירה נעימה.

אבטחה שוטפת   (או כיצד גם אני למדתי להפסיק לפחד והתחלתי לכתוב כמו שאר העולם)

גזירת הרשימות

ברוכים הבאים, גבירותיי ורבותיי. יש לי בלוג. אני מתלבט אם להציג את עצמי רשמית (גיל, מקום, ילדות, תכונות אופי בולטות וכו'), אבל לדעתי יהיה יותר נחמד אם פשוט תגיעו למסקנות האלה לבד תוך כדי קריאה. אם מוזמנים לבוא, לקרוא ולהגיב – בסופו של דבר זב נכתב בשבילכם. איני יודע אם זה יהיה מעניין או מצחיק, אבל אני מתחייב לעדכן באופן שוטף (כשאני בבית, בערך אחת לשבוע), ולהשיב לכל תגובה שתשלחו, כאן או דרך המייל. תהינו...

-------------- -------------------------------------------- ----------------------------------------------- -----ללקק את הביצים של סלאבה

יום רביעי. עברו יומיים מאז תחילת האבט"ש, וזה נראה כמו נצח. נשארו 12 יום [הדף קרוע] אני אמשיך לספור את זה ככה הזמן באמת לא יעבור. בשבוע הבא אני כל הזמן אצפה שזה ייגמר כבר, וכל יום שיחלוף ימתח כמו הגדר הארוכה שפרושה מול עיניי. שוב שמירה של 4 שעות, 6 עד 10 בבוקר. הכי טוב אם אצליח לגרום לעצמי להאמין שכאן אני משרת, מאבטח במשרה קבועה, ואז כשאשתחרר סוף-סוף, עצם החזרה הביתה תהייה משהו מפתיע ומספק בצורה יוצאת דופן. כל יום אח"כ בבסיס פתוח יראה לי כמו זכייה בלוטו.

אני נהנה מהפסטורליה השקטה שלפני זריחת החמה. אכלתי ארוחת בוקר קטנה, שוקו ויוגורט תות. אני מתחיל לחשוש מההשלכות של כמויות השוקו שאני שותה פה. חבר טוב סיפר לי פעם שזה משלשל. וגם היוגורט בטח לא מוסיף למוצקותו של הקקי שלי. ניסיתי לתרגל קצת את הערבית שלי בקריאת רכיבי פלאפל. זה נשמע הרבה פחות בריא ככה. הייתי בטוח שארזה כאן, במקום שבו אני מדלג על ארוחות בשביל לישון, וגם כשיש ארוחה היא חורגת לרב מגבולותיי המוסריים (כמה בשר הם אוכלים פה לעזאזל?). נראה שהמקרר הפתוח שלרשותנו גם את היתרון הקטן הזה. הצבא צריך לדאוג ליותר לעסוקה בשמירות. לוקחים את בני הנוער שלהם, צעירים תזזיתיים וחסרי מנוח שגדלו על אינטרנט מהיר ושידורים חוזרים של הקומדי סטור, שמים אותם בעמדה נטושה 4 שעות ומצפים שהם לא יעשו שום דבר, חוץ מלבהות במרחב. למי שרגיל לאורח חיים דינאמי, כמו הנוער של היום, חוויה כזו יכולה להזיק לבריאות הנפשית. כל אחד מהמאבטחים האחרים פה שובר שמירה בדרכו שלו – האחד קורא, האחר עושה קולות של ינשוף בקשר. הצבא צריך לדאוג ליותר פצ'רים בעמדות השמירה. בסגנון המשקפת שיש פה. אתמול כששיחקתי עם המשקפת זה העביר לי 4 דקות בכיף. אם היה כאן, למשל, סמן לייזר קטן, כפי שהציע אתמול אבנר בפטרול הלילי. זה לא משהו רציני, אבל היה אפשר לשחק עם זה קצת, לסמן למעלה, לסמן רחוק, להעמיד פנים שזה סוג של נשק עתידני שאני מפוצץ איתו מטרות. 30 דקות בלי לשים לב בכלל. זה לא בעיה למצוא דברים שיעסיקו אותך. יש כ"כ הרבה על מה לחשוב – חידות מתמטיות, ניתוח שירים של מאיר אריאל, השוואות בין גיבורי על... יש בעיות פילוסופיות שהעסיקו את טובי המוחות במשך מאות ואף אלפי שנים (האם אני גוף ו/או נפש? מה באמת יותר טוב, מלפפון חמוץ במלח או בחומץ?). הבעיה העיקרית היא, שזה לא תמיד עושה fast forward לזמן השמירה כמו, למשל, לישון. זה גם נדיר שיהיו לאדם את האנרגיות השכליות והיצירתיות להתמודד עם דילמות שכאלו, ברצף השמירות והשינה המייגע. אולי אני פשוט צריך עוד מישהו לידי בשביל זה, כי לא מספיק הרהור, צריך דיון כדי שזה יהיה מעניין. אני צריך פה לידי מישהו כמו סוקרטס, שיאתגר כל טענה שאני

--------------------- --------------------------------------------------------------------- ---------------------

מעלה, שיוסיף דעה מעניינת משלו. "אתה טוען שספיידרמן הוא גיבור העל האמיתי היחיד? [הדף קרוע] איפה הוא היה כש-6 מיליון יהודים נרצחו?" אך אין שום יווני מזוקן לידי. גם בלילה כשמפטרלים  עם עוד מישהו, אני לא מרגיש מספיק פתוח עם אף אחד מהשומרים האחרים כדי להעמיק איתו באמת. אין לי משהו נגדם, הם נראים ממש בסדר, אבל אני מסוג הטיפוסים שלוקח להם זמן להתחבר, עם אנשים חדשים רק לעיתים נדירות אגיע ליותר מ "מאיפה אתה" ו "איזה מוזיקה אתה שומע?" . הלוואי והייתי פה עם חברים. אז השבועיים האלו היו עוברים כמו חופשה.הפעם היחידה שהייתי צריך להעסיק את עצמי עם מחשבות לתקופת זמן כה ארוכה, הייתה בקיץ האחרון שלפני הצבא. חבר שלי, אופיר, סידר לי עבודה במפעל הביצים של אביו. "אתה לא תשרוד שם יום" , הוא טען. התערבתי איתו שאשרוד.  אם הייתי מפסיד, הוא היה רשאי לקחת את 3 מדפי הספרים שבחדרי ופשוט לפזר את תכולתם על הרצפה. יש לי אובססיה קצת משוגעת לסדר של החפצים בחדר, אני חושב שהוא קאנוני ושאסור להזיז בו שום דבר (זה די עבר, האמת, מאז שהתחלתי ללכת לצבא ולחזור רק ליומיים בשבוע). הוא כנראה סובל מאובססיה לראות אותי זועם. העבודה לא נראתה לי קשה במיוחד, הוא לקח אותי לסיור וזה נראה מעייף אבל סביר, האמנתי שהוא סתם מפונק. הוא מועסק שם בתור הבן של בוס, יושב כל היום במשרד ומתבטל, בשבילו כל עבודה אמיתית היא עבודה לא אנושית.

היום הראשון היה נורא. התעוררתי בשלוש, עוד לפני שהשמש זרחה, ועליתי להסעה שבה אף אחד לא דבר את שפתי. המפעל קיבל ביצים וייצר מהם אבקה שאח"כ מנוצלת לייצור "עוגת הבית" או "מנה חמה". הציבו אותי במחלקת ההגשה – אחראים על הזנת קרטוני הביצים לפס הייצור. לכאורה  העבודה הכי פשוטה שיש, לוקחים קרטון, מניחים בפס, לוקחים עוד אחד, מניחים אחריו. אך העבודה לא התמצתה בזה – צריך להביא כל הזמן קרטונים חדשים; צריך לקחת כל קרטון שיוצא מהפס, לוודא שכל הביצים ממנו נלקחו, ואם לא, להעביר אותן שוב בקרטון חדש (או לזרוק אותן אם יש בהן חור); לקחת לפינוי את ערימת הקרטונים המצטברת בצד. יותר מידי משימות עבור אדם קטן אחד. והמכונה רצה בקצב מטורף, כל הזמן קרטונים נתקעים, ביצים לא מחולקות וממוענות להיזרק אל האשפה, אני רץ מתוסכל ומזיע כולי מצד לצד ומנסה להתמודד עם העבודה הבלתי אפשרית, בעוד ילד בן 13 שאיכשהו מצליח לעשות את הלא-יאומן, צועק לי "תביא עוד קרטונים, חסרים לך קרטונים! אם דלני עכשיו מגיע ורואה כמה ביצים יש לך כאן, הוא מפטר אותך על המקום" . דלני הוא, כמובן, מנהל המשמרת האגדי והאכזר, מעין שוטר מאיים שדואג שהעבודה תתבצע כמו שצריך. התחלתי להבין כמה אופיר צדק.

--------------------- --------------------------------------- ----------------------------------------- ---------

היום השני, למרבה הפלא, היה גרוע מקודמו. ראו שאני לא מתאקלם במחלקת ההגשה [הדף קרוע] למחלקת בעה"ח. מהי מחלקת בעה"ח, תהיתי. האם שם נמצא הלול בו מטילות אלפי תרנגולות [הדף קרוע] לא היו שם תרנגולות ולא חציר. רק שני עובדים, אחד מהם רוסי זקן ושרירי בשם סלאבה, הרבה מכונות עצומות, ובעיקר צחנה נוראית שלא ברור מה מקורה. כל הבוקר לא עשיתי כמעט כלום. שטפתי מכולה אחת עם צינור, אטמתי כמה ארגזים במסקנטייפ . כשיצאתי להפסקת הצהריים עוד חשבתי – איזה יום מצוין, כנראה שרק במחלקת ההגשה קשה פה. כמה שטעיתי... אחרי ארוחת הצהריים הגיע המשלוח הביצים הראשון למחלקה. מאות קרטונים של ביצים. סלאבה קשר סביבי ניילון של מנקות, כזה שנועד למנוע מהבגדים להתלכלך, נתן לי זוג כפפות, והראה לי מה לעשות – להעמיס 4-5 קרטונים של ביצים זה על זה, להגיש לו, והוא ישפוך אותן למכונה. התחלתי לעשות את מה שאמר. הביצים היו לרב מחוררות או מפוצצות, מה שהקשב על סחיבת הקרטונים, שכתוצאה מהחלבון שנשפך היו רכים ונקרעו בקלות. היה קורה לא מעט, שערמה של קרטונים שסחבתי נקרעה ונשפכה עליי. בכל פעם שזה קרה סלאבה היה מביט בי כשור זועם וממלמל מילות גנאי ברוסית. הביצים הריחו נורא.  ככל שהעמקתי יותר בערימות הקרטונים , סבלתי יותר מצחנתן המבאישה. באיזשהו שלב כמעט הקאתי עליהן את נשמתי. הבחנתי עם הזמן שיש גם אחוז גדול של ביצים רקובות וסרוחות בערימות האלה. כשחשבתי על זה, הבנתי שביצים שלמות וטריות כמעט שלא ראיתי באותו היום. ואז נפל לי האסימון – בעה"ח נפתרה. זו המחלקה שמייצרת אבקה למזון של בע"ח. המפעל לא רצה לזרוק את כל הביצים המקולקלות שהוא קיבל, אז הוא פשוט עשה מהן אוכן לחיות. לו היה לי כלב, הייתי נותן לו לאכול רק מזון של בני אדם. המראות שראיתי באותו יום היו קשים גם לבעלי קיבות חזקות – ביצים בשלל צבעי הקשת: סגול, ירוק ואדמדם, ביצים עם עכבישים, עם תולעים, מכל הסוגים. אם היה קרטון גרוע במיוחד, כזה שאפילו סלאבה נגעל ממנו, הוא היה פשוט זורק את כולו למכונת העיבוד. אני לא רוצה לדמיין את החתלתול המסכן שאכל את התערובת הנוראה הזו. כשחזרתי הבייתה הצחנתי מכף רגל ועד ראש. עשיתי 3 מקלחות ועדיין הרחתי את הצחנה בכל מקום, זרקתי את כל הבגדים, יחד עם הנעליים לכביסה, מה שהעביר את הריח גם למכונה. זה היה היום הגרוע ביותר בחיי. כמה טוב הייתי מרגיש אז, לו היו שולחים אותי לאבט"ש בנגב במקום! כמה שסלאבה קילל אותי, איני יכול שלא לסלוח לו, שהרי הוא מבצע את העבודה הנוראית הזו בכל יום בחייו.

--------------------------- --------------------------------- ---------------------------------------- ----------

מן הסתם שקלתי בכובד ראש לוותר ולעזוב. אז יבלגנו לי את הספרים, אז אני לא [הדף קרוע] אז אני אוכיח לעצמי ולעולם שאני אפס מאופס שלא יכול להחזיק 3 ימים בעבודה רק [הדף קרוע]  ולשונרר מההורים. לא! אני לא אוותר! אני אמשיך עד סוף החודש, כפי שהתחייבתי, ואם [מילה לא ברורה] בכך, אני יודע שאוכל לעמוד בכל מכשול שיוצב בפניי בעתיד, אמרתי לעצמי בראש מורם, כשבסתר ליבי אני יודע, שיום נוסף כזה ואני פורש לעולמים.

ולמחרת היה הרבה יותר טוב. לא שמו אותי במחלקת בע"ח וגם לא בהגשה. מהיום השלישי ועד סוף החודש עבדתי בעבודה הקלה ביותר שקיימת במפעל, עבודה ששמורה בד"כ לנשים ולילדי העובדים בתמורה ל-13 שקל בשעה. אופיר מכחיש שהוא סידר את זה, הוא טוען שהוא קיבל החלטה שלא לעזור לי, שאנסה להסתדר לבד. אבל זה נראה כמו צירוף מקרים גדול מידי. המפעל מייצר 3 מוצרים עיקריים: אבקה צהובה, לבנה ומעורבבת. אני הייתי בפס הנע שמטרתו להפריד ביניהם. כל ביצה מופרדת אוטומטית לצהוב ולבן, ואם ראיתי שהם התערבבו, היה עליי ללחוץ ולהעביר את הביצה למסלול המעורב. מידי פעם הייתה ביצה רקובה או מדממת, והיה עליי למשוך בידית שתפיל אותה לדלי שעל הרצפה, דלי שאח"כ הועבר למחלקת בהע"ח. זו הייתה העבודה הכי קלה בעולם. הבעיה היחידה הייתה השעמום. פס נע של ביצים הוא לא הסרט הכי מוצלח לצפות בו 9 שעות בכל יום. ואז זה היה כמו בשמירות, הייתי שר לעצמי, מהרהר בקושיות פילוסופיות וחושב על הסופ"ש הקרב.

אני לא יודע כמה הסיפור הזה בידר אתכם, או מי בכלל יקרא אותו עד הסוף (אם בכלל יהיה לי כח להקליד את הכל), אבל לי זה ללא ספק העביר את השמירה נפלא. עברתי שעתיים ו-40 דקות מתוך ארבע, וזה גם קצת עודד אותי. מה אני מתלונן, אני יושב לי בנוחות עם שקית שוקו, נהנה מהרוח הנגדית וצופה על נוף נהדר, וממש ברגעים אלה, סלאבה מרוקן ביצים רקובות ומתולעות בסירחון הנורא ביותר ביקום.

---------------------------------- ------------------------------------- ----------------------------------------

"שוב אני יושב בחבית הדגים, מקווה שיצא לי משפט מפתח" (אחד משיריו יותר רבי הרבדים של מאיר אריאל). בימים האחרונים לא הרגשתי את הצורך למלא את שמירותיי בכתיבה. היה זה ביום בהיר אחד, בעודי מתהלך בכבדות בשל השמש הקופחת, והאפוד והנשק שעליי, כשראיתי אותה. היא עמדה שם בודדה, משתלבת בגווניה הירוקים – חלודים בנוף השומם שבסביבה. מיד הבנתי שזו עמדת השמירה שפינטזתי עליה כל חיי. אף מב"ס לא יוכל להערים עליי כאן בבדיקה פתאומית. קודם כל, אף אחד לא בא לכאן כי זה כה רחוק מכל חדר ממוזג בבסיס, ובנוסף, גם אם מישהו יבוא, אוכל לזהות אותו צועד לכאן במורד ההר ממרחק אדיר, כששדה הראיה שלו אליי נחסם באמצעות חלון אטום, אוכל להסתיר את כל שוברי השמירה בהם התעסקתי, וכשיגיע, אשב דומם ואבהה על הגבול, כאילו ב- 4 השעות שעברו לא עשיתי דבר מלבד להשגיח על חוליות מחבלים המנסות להסתנן מעיני (כן, הם תמיד אוהבים לבוא בצהריים, בשיא היום וכשקל יותר להבחין בהם).

העמדה עוררה בי מחדש את התשוקה לקרוא. בינתיים סיימתי את "צופן דה וינצ'י", מחר יהיו לי 8 שעות ארוכות לקרוא ב"כימים אחדים" של מאיר שלו, והיום החלטתי לעשות קצת הפוגה – לכתוב קצת, ולקחת חומר קריאה יותר קליל – מגזין "בלייזר". "דה וינצ'י" היה חביב, קצת מופרך, כמו רב ספרי המתח האמריקאיים, אבל מאוד מותח ומהנה. עושה לי חשק לכתוב איזה סיפור מתח בעצמי. האמת שדי פסלתי אותו מראש, כי אבא המליץ עליו, והוא לא בדיוק ידוע בטעמו המשובח בספרים. הוא עוסק רב חייו בקריירה וחוזר הביתה מאוחר, הוא לרב מכלה את זמנו הפנוי מול מסך הטלוויזיה, מול ערוץ E! . אין לו, כנראה, את הזמן והאנרגיה להתמודד עם מדיום טיפה יותר מורכב, ולכן, גם כשהוא בוחר לבדר את עצמו בקריאה, הוא יקרא בד"כ ספרים מהזן הנחות ביותר. אפילו לא ג'ון גרישם. אני מדבר על רבי המכר הזבלוניים האלה, מסוג "מי הזיז את הגבינה שלי?" או "באדולינה", שתמיד פועלים לפי אותה הנוסחה – ספר פשוט, קל לקריאה, כזה שאפשר לסיים בשעה (ולכן מתאים גם לאנשי קריירה עסוקים כמו אבא), המציג משל שטחי שהמסר שלו אמור לשנות את חיינו. "מי הזיז את הגבינה שלי"...כמה אני מתעב את חוברת ההוראות המיותרת הזו, שעשתה את דרכה לכל בית אב שני. וכשכולם אמרו לי כמה כדאי לי לקרוא אותו התחלתי לחשוד. יום אחד לקחתי אותו איתי לשירותים. הייתי צריך להשאיר אותו שם. חצי מהספר זה אנשים שמספרים על כמה הסיפור גדול, איזה סיפור תותח, איך הוא שינה להם את החיים...והסיפור עצמו – איזה אסון. האם אפשר לכתוב משהו פחות מאתגר מזה? ב"סיר הסירים" יש יותר עומק מחשבה! אם כן, לא ציפיתי ליותר מידי כשאבי ניגש אליי עם הספר וציין שאני מוכרח לקרוא את זה אבל הופתעתי לטובה. אני מאוד גאה באבא שהוא סוף- סוף קרא ספר אמיתי.

------------------------------ ----------------------------- --------------------------------------- --------

אז כך אני מעביר פה את ימיי בקריאה. לא שאין חסרונות בעמדה הזו. המון זבובים [הדף קרוע] ניסיתי לקבל את נוכחותם, ללכת בדרכיו של ישוע העניו, לסבול בשקט את החרקים המציקים, שהרי אין זו אשמתם, והסליחה מתת האל היא. אחרי שעה בערך לא יכולתי עוד, והתחלתי לרסס אותם עם קוטל החרקים הצבאי שבעמדה, מה שבאופן בלתי הגיוני בעליל הביא יותר מהם. גם הצרעות מככבות פה, אפילו ראיתי אתמול שתיים מקיימות מצוות פרו- ורבו מול עיניי. היה מרגש במיוחד. כנראה שאני צריך חברה. בנוסף להם מתרוצץ פה גם עכבר קטן, בהתחלה כל ציוץ שלו צמרר אותי עד קצות האצבעות, אבל מאז שראיתי אותו, יצור  פרוותי ומתוק, ממש קשה לי לסלוד ממנו. באמת שזה לא כ"כ נורא – יחד עם הציפורים שמתעופפות ומצייצות פה, יש פה ממש ספארי קטן. זה לא טיול התרמילאים שאני מתכנן לאפריקה או לאוסטרליה אחרי הצבא, אבל בהתחשב בציפיות, זה בהחלט נחמד.

אתמול התייעצתי עם אביתר  במהלך הפטרול הלילי, מהי הדרך המוצלחת ביותר להסתיר את הספר אם מישהו מתקרב. תשובתו: "הייתי דוחף אותו לתחת שלי, וכשהוא היה שואל 'למה תקוע לך ספר ברקטום?' אביט אליו בגאווה ואשיב – 'המפקד, אנחנו עם הספר!' " אחד השמוקים הכי גדולים, אך ללא ספק גם מהאנשים המצחיקים שיצא לי להכיר.

מעבר לכך הימים האחרונים עברו ממש נחמד. יצא שהיה לי לילה מענג חסר שמירות בן 12 שעות. ישנתי מעולה, חלמתי שאני מבקר בבית. ראיתי הים את "הטוב, הרע והמכוער" שוב. איזה סרט מעולה! גאונות אמיתית שנשמרת עם השנים, פשוט מופלא.

הנה עבר- חלף לו כמעט שבוע. האמת שנשאר עוד המון. עדיף שלא לחשוב על זה עדיין.

"עוד מבט אל הירח, על העיר ועל הים, אז חבר בא ואומר – זמנך עבר" (עוד אחד של מאיר)

-------------------------- ---------------------------------------- ------------------------------------ --------