יוגב יחיאלי 26.7.1985 – 8.3.2006 קורות חייו.

יוגב נולד ב- ח' באב תשמ"ה ( 26.7.1985 ) בחיפה, בן שני להוריו חלי ודורון יחיאלי ואח לגיא.

לידתו היתה ביום שישי בערב בשעה 2200 לערך, קצרה וקלה יחסית ללידת אחיו, הוא היה תינוק שקט, רגוע, יפיפה וחייכן.

בחצי השנה הראשונה לחייו בילה רוב שעותיו בשינה,דבר שהעלה בנו שמץ של דאגה , אך במשך הזמן השלים את כל מה שחששנו בתחילה, הוא גדל, צמח, הלך, דיבר והתפתח והוא עטוף בבני משפחתו, הוא היה נכד שני לשני זוגות סבים וסבתות ונין שני לשני זוגות סבא וסבתא רבה מצד אימו חלי.

כבר בגיל צעיר ראינו איך הוא קולט סוקר את הסביבה ושואב ממנה לרוב, הירבה לשחק עם אחיו גיא בעיקר בשבתות בבוקר, ממנו למד עם הזמן לקרוא ולכתוב והוא רק בן ארבע.יוגב קרא ולמד מכל הבא ליד, בכיתה א' כבר כתב עבודת סיכום על נפוליאון ( בכיתה ילדים שאלו אותו מה זה נפוליאון ?), לאחר שקרא עליו באנציקלופדיות אותן גמע בשקיקה כשהוא שוכב על השטיח בבית, פעם קיבל עונש לא לקרוא מספר ימים ספר. הוא אסף חומרים מספרים שונים הישווה ובדק בחתכים של יבשות, מדינות ותקופות, סיכם הכל וידע בע"פ כל דבר שקרא.

בעת שהיה עסוק בענייניו לא שעה לסביבתו, ובטח לא לאלו שפחות עינינו אותו. במספר מיקרים בגנון בחיפה נשלחנו לבדוק אם הוא סובל מלקוי שמיעה. הסתבר שהוא שומע מצוין אך רק את מי שהוא מעונין לשמוע בטח שלא את הגננת שמפריעה לו לשחק עם צעצועיו בגן. בגיל שנתיים עברנו לכרמיאל בה בילה את מרבית שנותיו עד לגיוסו לצבא, בכרמיאל הלך לגן בשכונה המערבית שם עשה בתום לב פרפרים ממסטיק לשערה הבלונדי של ילדה יפה שלימים התחברנו עם הוריה שרצו לדעת מי הוריו של הילד שעשה דבר כזה לביתם הצעירה, בהמשך קישט איתה רכב של שכנה עד כדי מצב שלא יכלה להניע את הרכב מרוב צמחים עליו. הוא למד בבית ספר יסודי "אלון", וחטיבת הביניים והתיכון ב"מגדים". אותם סיים בהצטיינות יתרה, את תעודת הבגרות והבחינה הפסיכומטרית סיים בהצטיינות. בטכס הסיום של התיכון כיכב על הבמה בדמותו של עמנואל הלפרין.

בזמנו הפנוי התעניין בכל התחומים, הוא היה בעל כושר למידה עצמית גבוה, הוא בחר לעצמו תחום התענינות וחקר אותו עד תום. סרק ספרים אנציקלופדיות להגיע למיצוי הלימוד. בגיל מוקדם אותר כמחונן, ובילה בחוגים למחוננים, כולל בי"ס למחוננים בשלומי ובכרמיאל. בצניעותו הקפיד לבלות עם חבריו ולא להתבלט בכך. מאידך הוא היה בחוגי סיור ע"ש אורי מימון , בהם אהב במיוחד את הטיולים והמסעות בטבע , שק שינה ומזרון דק ומאובק, תרמיל גב, נעלי הליכה ,צידה למסע וקדימה לגליל להרי אילת ועוד. יוגב ידע לזהות סוגי צמחים וציפורים אותם היה שולף מזכרונו הבלתי נידלה. הספיק לו פעם אחת לקרוא משהו שיחרט בזכרונו לעד. למד בחוג קאראטה, ניגן על אורגן חשמלי, למד לבד לנגן על גיטרה, ואף קנה לאחרונה מפוחית פה עליה כבר לא הספיק לנגן. מתנה לחברו הטוב בגיל 13 לערך היתה הפקת סרט אותו הפיק ביים והסריט בוידאו יחד עם חבריו.

הוא נהג לכתוב הרבה לעצמו, ביומן שניהל ובהמשך במחשב. לנתח את החויות שעבר או את השנה שעברה, מי היו חבריו הטובים אותם דירג לפי סדר החבר / ה הטוב / ה, הוא נהג לציין אלו ארועים עברו עליו בשנה זו, מכתביו אנו למדים על הלכי רוחו , ועל מחשבות שעברו במוחו, מה עשה לו טוב והפוך. הוא היה הכתבן המשפחתי בטיולים המשותפים לחו"ל, הוא מילא מחברות עם תיאורים של הטיולים הללו.

את מרד הנעורים שלו ביטא באמצעות גידול שיערו שהיה דק כמשי ועם גיוסו קיצצו, אך מנגד החל לגדל זקן צרפתי כאשר הוא היה מטפח ומספר אותו בבית. כמו כן למד לשתות משקאות אלכוהוליים כאשר מידי פעם היה מגיע הביתה בהצהרה – " אני איש של וודקה " כי זה המשקה שאהב באותו זמן או אני אוהב לשתות בירה זו או אחרת. בבית הספר התיכון היה מד"צ בפיסיקה והיה מעביר הדרכות בהפסקות לתלמידים אחרים, הוא היה חושב בבית מה יעניין אותם ומה ימשוך אותם שלא כחומר הלימודי הרגיל אלא כחוויה מיוחדת.

הוא היה מוקף חברים מהשכבה ומהגיל שלו, קבוצת חברים מגובשת ומעולה משכמם ומעלה, אשר ידעה לקבל את כל מי שהיה בה כפי שהוא. הוא ניפגש איתם המון וכתב עליהם שהם חברים אמיתיים שלו ולעיתים קרובות היה לוקח את הרכב שלנו ונוסע לבלות אצל חבריו בכרמיאל, והיה חוזר קורן ומתמוגג מאושר מהמפגש. לדברי חבריו, יוגב היה המרכז בחבורה והמאחד אותם. הרוח החיה ביניהם, הוא שמשך אותם לבילוי ולפעילות של טיולים ועוד, יום אחד החליטו להופיע יחד בפאב בחיפה מחופשים ליורדי ים שאת הרטיות ארגן וקנה יוגב. חלקם הביע צער רב ואכזבה משהו איך לא שיתף או דיבר איתם קודם החלטתו הגורלית . עד הצבא הספיק לצאת עם שתי נערות תקופה ארוכה.

יוגב היה בעל חוש צדק מפותח ביותר הוא אף העז לכתוב שיר מחאה בבית הספר על מורה לספרות שהפלתה תלמידים והגיש לה את השיר הנאיבי: " יום אחד נכנסה המורה ועל הלוח כתבה מטלה/ גם אנחנו משוררים נא לכתוב שירים/ והתלמידים שברו ראשם הזיעו התאמצו ובדו ממוחם/ (חוץ מכמה עצלנים) שירים מהלב, שירים מקוננים שאיכשהו רובם קשורים לפיגועים/ ואז המורה לספרות החליטה שהיא מלמדת גם ציור וקישוט/ וביקשה מהתלמידים לעטר את השירים/ ושוב התלמידים השקיעו מאמצים למצוא רעיונות מקוריים לשירים/ אבל אז הפתעה! ניתנה הערכה על הקישוט ולא על הכתיבה/ אז נכון שהמורים יודעים יותר ונכון שניסיון חייהם רב יותר/ אך קשה לתת ציון ליצירה אישית שנכתבה מהלב גם אם היא ממש " שיט". המורה עד היום לא שוכחת לו את השיר.

עם התקרב מועד גיוסו לצה"ל עמדו לפניו שתי בחירות, עתודה או מודיעין, וכך נרשם. ברגע שהודיעו לו כי התקבל למודיעין ליחידה מועדפת 8200 הודיע כי הוא מתגייס ולא הולך לעתודה אליה התקבל גם. ואת הצבא החל בקד"צ של המודיעין שעל תקופה זו נהג לומר כי היא היתה הכי טובה לו לעומת אחרות. עולם חדש עבורו,חברים איכותיים נוספים.

יוגב התגייס ב - 8.3.2004 לצה"ל תאריך זה היה מלא אירועים במשפחה. אביו החל לעבוד בפדרציה העולמית של ויצו בתל אביב , זה גם יום השנה לנישואינו, וזה גם היום בו שנתיים בדיוק מאוחר יותר הלך לעולמו.

עם סיום הטירונות שירת בגלילות כאשר עקב מגורינו בכרמיאל היה ישן ואוכל בבסיס. הוא לא אהב את התקופה הזו הן מבחינת האוכל והן מבחינת התורנויות השמירות והלחץ בו היה נתון מידי עובדי המחנה והמפקדים הישירים שלו. הוא הסיח את מצוקתו ע"י קומיקס אותם הפיץ ביחידה באתר מיוחד לכך, כאשר הוא הוציא כ-65 קומיקסים שבועיים, שבהם תיאר את הלכי הרוח שלו כלפי כל מיני אירועים שחווה הן בחוג משפחתו והן בשירותו בצבא. ברגע שהבין וגילה כי הקומיקס נפוצו למקומות שלא חשב ותיכנן, הפסיק וזאת לצערם של עמיתיו ביחידה, את מקום הקומיקס תפשה כתיבת טור ההסברה השבועי ( ההסב"ש ) של יום חמישי אותו היה כותב ומפיץ ביחידה לא לפני שעבר את מבחני הכניסה בהצלחה יתרה, בחלק מהקטעים הסטירים שכתב גם שיתף אותנו .

הוא גמע ספרי פילוסופיה בזמנו החופשי כמו גם אחרים רבים. הוא היה שומע מוסיקה לרוב, מדפי חדרו עמוסים ספרי איכות, קלטות ודיסקים אותם שקד לצרוב . שמות כמו אתגר קרת, סיינפלד, הנסיך הקטן, נינוצ'קה, מ.א.ש , ביג לובובסקי, נהג מונית, וודסטוק,אשר, מטיס, דאלי, מגריט, החטא ועונשו, מאה שנים של בדידות, ליוו אותו לאורך תקופת התבגרותו וגרמו לו להתעצב כגבר מבריק, מיוחד, רגיש ויצירתי. את עבודת הסיום שלו בפילוסופיה הקדיש לסוגיית האגואיזם מול אלטרואיזם. סוגיות כמו הקרבה עצמית לשם הצלת אחרים וכדו' נדונו בעבודתו.

במגירות חדרו מצאנו דפים עליהם תיכנן את הימים הבאים שלו – " מסיבת פורים- להשיג תחפושת, להכין מצגת ליום הולדת החמישים של אימו, ועוד , על חלקם מתח קו – בוצע, וכמו שקראה חברת משפחה על קברו : " 20 שנה יוגב בדק את פשר העולם ניסה לפרקו למרכיביו ואחר כך לחברו מחדש, שנים טובות, מתוקות, מרתקות. 20 שנה שקד על המלאכה- עד שהתעייף ".

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ט' באדר, תשס"ו 9.3.06

הדברים נאמרים בשם המשפחה – על יוגב

יוגב. בחור רגיש, מבריק, מיוחד ויצירתי – רצה לפענח את פשר העולם. ניסה לפרקו למרכיביו ואולי אחר – כך לחברו מחדש.

20 שנה שקד על המלאכה בדרך שרק אדם כמוהו יכול היה לעבור ולהבין.

יוגב היה תמיד אוטודידקט. הוא בחר לעצמו תחום התענינות, כל פעם אחר, ואותו חקר ברמות מחשבתיות גבוהות וייחודיות. כן, רק הוא את עצמו.

ואיך עשה זאת? באיזו דרך? ראשית – דרך הרגליים. סיירות, מסעות, הרפתקאות ואתגרים ברחבי הארץ מילדות. חקר האדמה והחי, בשקי שינה מאובקים אך עם ציוד שטח הולם.

שנית, דרך הראש. מספיק לשבת מול מדפי הספרים והקלטות ולקרוא את הכותרים: "תולדות הפיזיקה מיוון עד איינשטיין", "הפילוסופים הגדולים", "החטא ועונשו", מאה שנים של בדידות" וכמובן ספריו של פרוסט.

אך לא רק. כיאה לבחור מרתק, מבריק ומגוון יוגב חוקר גם את העולם דרך אתגר קרת. סיינפלד ו"הנסיך הקטן". הומור – עם הרבה הומור. הומור חכם, מתוחכם – אתגרי. עליך לגייס את כל החושים כדי להבין עד הסוף ולענות לעניין.

ההומור והרצינות מתגלגלים ממדף הספרים למדף הקלטות: "נינוצ'קה", "מ.א.ש", "ביג ליבובסקי", "ד"ר סטרליגלאב", "נהג מונית", ו"וודסטוק".

ועוד לא דיברנו על ספרי האמנות של אשר, מטיס, דאלי ומגריט. הם צמודים במדף וכולם בשורה אחת יוצרים סאגה מרתקת של תחומים וגירויים.

אבל, לא בחור כיוגב יסתפק בחקר פסיבי וסטרילי של רזי העולם. הוא מכיל בתוכו את כל הגודש הרגשי והאינטלקטואלי ומתיישב לתרום את יכולותיו המדהימות. הוא כותב – סיפורים, שירה, תסריטים, מאמרים, פולמוסים וכמובן – קומיקס עם הרבה הומור, קריצה ופואנטה חדה ודוקרנית. זו כתיבה יצירתית הבאה ממקורות של התבוננות מדויקת, רגישה ודרוכה.

וכשבחר בהפוגה מכל אלה היו החברים. רבים, רבים המבקשים את הקירבה ואת החיות הבלתי נלאים.

וכמובן המשפחה שזוכה ומתענגת במילים חמות של פירגון, הערכה, טוב. מילים נקיות של אהבה ועידוד. המילים נבררות, נבחרות, ברורות ומדויקות.

20 שנה יוגב בדק את פשר העולם. ניסה לפרקו למרכיביו ואחר כך לחברו מחדש. שנים טובות, מתוקות, מרתקות.

20 שנה שקד על המלאכה – עד שהתעייף.

יוגב ילד יפה שלנו

אני עומד מול קברך ואני עדיין ממאן להאמין שעברו כבר 30 יום ושאתה איננו

עוד איתנו.

קשה לי לקבל מדוע היית צריך לשנות סדרי עולם, מדרך הטבע, נכד יקבור סבא

ואתה הפכת סדרי בראשית.

אתה שהיית נכד אהוב שלנו, אהבנו אותך אהבת נפש, תמיד נתת את ההרגשה

שאתה אוהב אותנו, וגם לא פעם אמרת סבא וסבתא אני אוהב אותכם.

בשבת, 3 ימים לפני שהלכת מאיתנו,ישבת בביתנו לארוחת צהרים וחגגנו יום

הולדת חמישים לאימך, ואמרת לסבתא כמה טעים היה האוכל , סבתא נתנה לך

את האוכל לקחת הביתה לארוחת הצהרים בבסיס, מאחר ולדבריך לקציצות של

סבתא לא היה תחליף.

אני נזכר בכל אותם אין ספור הפעמים שבילינו יחד בארץ ובטיולים בחו"ל כמו

בספרד ובטנריף כאשר נסענו יחד ואתה תמיד בידרת אותנו עם חוש ההומור שלך

ובפילוסופית החיים המעניינת אשר היתה שונה מכל אחד אחר, ובשפה עשירה,

בלהט רב ובשיכנוע פנימי שאין אמת אחרת מזו שלך.

תמיד אמרת לי סבא אתה החבר הכי טוב שלי ואני אוהב אותכם,

קשה לי להשלים עם אובדנך , נדמה לי שבכל רגע אשמע את קולך בטלפון, סבא

הגעתי לחיפה ואני נמצא בתחנת הרכבת, האם לא קשה לך לבוא לקחת אותי.

אני מקוה שמצאת את שלוותך מאחר ואנחנו לעולם לא נמצא שלווה ושקט עם

אובדנך. נזכור אותך צעיר לנצח.

אוהבים אותך כואבים ומתגעגעים אליך

סבא צפריר וסבתא ברכה

יהי זכרך ברוך

דברים שלא סיפרו לי מרץ 2007

אמרו לי שהזמן יעשה את שלו

אבל אף אחד לא סיפר לי שאין דרך לאבד את האובדן

וככל הנראה הוא יהיה חלק ממני עד יומי האחרון

כפי שהוא חלק ממני מהיום הראשון

אמרו לי שהפצעים יגלידו וישארו רק צלקות שיעידו על האובדן

אבל לא סיפרו לי שאין שום תרופה ללב מדמם

ושלא משנה כמה זמן עבר, או מה קרה בינתיים,

בכל פעם שהזיכרון מתעורר הוא מביא איתו

כאב עצום בלתי נסבל כאילו זה קרה רק הרגע.

אמרו לי שאצטרך למצוא את הדרך לחיות עם הריק, בלי החלק שאבד

אבל לא סיפרו לי שמה שאיננו הוא לא חלל או ריק

אלא יש בו כל כך הרבה אין

שלעיתים נדמה שאין כלום מלבד האין.

אמרו לי שאי אפשר להיתלות בעבר וצריך להסתכל קדימה

אבל לא סיפרו לי שהאובדן לא רק לוקח את העבר אלא גם את העתיד

לא סיפרו לי שהוא מלמד שכל מה שיש לך זה ההווה

וגם זה שנוי במחלוקת.

אמרו לי שיש משפחה וחברים ושאשען עליהם כדי להתגבר על האבדן

אבל לא סיפרו לי כמה קשה להיות איתם ולרצות שהם יהיו האחד שאבד

לא סיפרו לי כמה קשה הפחד שמא גם הם יאבדו...

אמרו לי שלחיים יש כוח משלהם ואנו ממשיכים ונשאבים לתוכם

אבל לא סיפרו לי שלחיות צריך להחליט

ושכל יום או חודש או שנה צריך להחליט מחדש

לא סיפרו לי שלהחליט לחיות כואב כמעט כמו למות...

אמרו לי שישנם דברים שיחזירו לי את שמחת החיים

אבל לא סיפרו לי שהזמן להגיע אליהם ימשך כמו נצח

ושכל יום שעובר ואינו מקרב אותי אליהם

רק מגביר את הכאב והיאוש והסבלנות כמו פגה מעולמי

אמרו לי שקבלתי מתנה

אמרו לי שזכיתי לקבל מתנה

אמרו לי שהמתנה נמשכה עשרים שנה, שבעה חודשים, ושלושה עשר יום

אבל לא סיפרו לי מהיכן ישאב הכוח להמשיך בלעדיה.

במלאת שנה

ברצוני להודות לכל הנמצאים כאן היום, תודה לכם שבאתם לכבד את זכרו של יוגב ולחזק אותנו בכך. אנחנו מודים מעומק ליבנו לכל מי שתמך בנו בשנה קשה זו, לבני המשפחה לחברים ולעמיתים, לא היינו יכולים לעבור שנה זו בלעדיכם, הייתם לנו מקור כח ואנו זקוקים לכך גם בעתיד.

יודע אני שנמצאים כאן חבריו של יוגב שזכרו חרוט בליבם, ועדיין קשה להם, דעו לכם כי בכל אחד ואחת ממכם חלק מחייו של יוגב, כל אחד ממכם מזכיר משהו של יוגב, חיתוך דיבור, תנועות ידיים, צחוק, עומק חשיבה וניתוח, חוש הומור ועוד, דלתות ליבנו וביתנו פתוחות בפניכם וישארו כך תמיד.

היום מלאה שנה ללא יוגב, שנה של לב מדמם, מסרב להאמין , להשלים עם הגזירה, עם גודל האובדן.

באותו יום בדיוק לפני 28 שנים חלי ואני עמדנו מתחת לחופה, ביום גשם סוער, והקמנו את התא המשפחתי המשותף, התחלה של חיים חדשים מתוך אהבה ורצון לפריחה ושגשוג, שמתוכם נולדו גיא ויוגב, שני פרחים שנבטו ופרחו, אך בדיוק לפני שנה כמל האחד הצעיר, כמו נקרע חלק , איבר מתוך התא שהוקם, קריעה אכזרית מעין כמוה, כאב בלתי נסבל , לא ניתן לדמיין.

ומאז אין יום , אין שעה, כמו בתוך בועת קומיקס מופיע יוגב ומשאיר רק לדמיון ולזיכרון את המלאכה.

לשמר כל חיוך, כל מגע, כל תנועה, כל חיתוך דיבור, והלב מסרב להאמין שלא נוכל להרגיש אותו, לשמוע אותו, לצחוק איתו,לראות אותו מתקדם ועולה במדרגות החיים, ללוות אותו במבט, בדאגה, לא עוד.

השנה עברה לה כאשר כל עונה קיבלה משמעות מיוחדת וחזקה יותר, האביב, עם שלל צבעי הפריחה אותם חווינו יחד בטיולים המשותפים, הקיץ, שסימן את תאריך הולדתו, הסתיו, ועימו השלכת והתקדרות השמיים, והחורף שלקראת סופו מסתיימת שנה בלעדי יוגב.

כפי שחלי ציינה , אמרו לי שזה קשה , שזו השנה הקשה בחיי, אך לא ידעתי כמה.

חיינו התחלקו לשניים, החיים שלפני והחיים שאחרי, ואנו מנסים ללמוד, כל יום מחדש איך חיים בלעדי יוגב, איך נרדמים בלילה , איך קמים כל בוקר, איך לעבור ליד גלילות מבלי שיוגב לידי בדרך אל הבסיס או ממנו, הנסיעות הארוכות לכרמיאל וממנה עם חברים מהבסיס, היום יוגב היה משתחרר מצה"ל ויוצא לחיים אזרחיים, איך מרימים את הראש קדימה ושורדים למרות האובדן גדול. איך מתגברים על הכאב החד שננעץ בלב ברגעי הלבד הקשים והארוכים עד אין קץ.

איך עוברים ימי הולדת של יוגב, איך עוברים את החגים, איך מזמינים ארוחה במסעדה לשלושה ולא לארבעה, מה עונים לשאלה כמה ילדים יש לך? אחד, שניים, היו שניים. איך יושבים עם החבר'ה של יוגב נהנים מכל רגע שהם איתנו אך ללא יוגב, כל מיפגש איתם מכניס אור לנשמתנו ומחייה לשעה קלה את דמותו של יוגב.

הזיכרון מלווה אותנו ואת כל חבריו בכל שלב שאנו עוברים בחיים, מה היה עושה היום יוגב לו היה איתנו, מה היתה תגובתו לאירועים שאנו חווים בחיים, בבית במדינה, בעולם שכה רצה לשנות.

מתגעגעים לשיחות על סרטים שצפה, על ספרים שקרא, הויכוחים הפילוסופיים, הדעות הנחרצות, ועומדת השאלה כיצד מתגברים ומונעים את הכאב הזה מהורים אחרים, אחים, ואחיות שאסון דומה לא יפקוד אותם ?.

ואסיים עם שירו של יענקל'ה רוטבליט – יום רודף יום

לפעמים נשבר הלב,

וכמו רעם ביום בהיר ,

החיים מכים אותך כואב,

ואין לך איך להחזיר ,

מישהו היה בעולם,

מישהו איננו עוד....

אם נחיה או נמות, בן אדם

העולם לא יעמוד

ויום רודף יום

יום בא ויום הולך לו

מעשה יום ביומו

ורק אתה יודע

שום דבר לא ישוב

שום דבר

שום דבר לא ישוב עוד למקומו

ואין למי לחכות

נשברו כל הכלים

וכל המילים ריקות

וכל המעשים תפלים

והשמש הולך ובא

והרוח בך לא קמה

אם אינך מצפה לתשובה

אז למה תשאל למה

יום רודף יום

והזמן עושה את שלו

פעם הוא כמו לאיטו

ופעם כאילו ממהר

ואפשר לשאול שאלות

ואפשר לתת הסברים

אפשר נסתרות לגלות

ואפשר לכתוב שירים

יום רודף יום

לפעמים נשבר הלב

החיים מכים אותך כואב

ואין לך איך להחזיר

קטע קריאה לאזכרה של יוגב

הזיכרון הוא דבר הפכפך. ישנם לילות בהם זכרונו של יוגב מדיר שינה מעיני ולפעמים המחשבה על יוגב גורמת לי לכעוס. עליי, עליו ועל כל העולם.

בעוד שאני מדבר בשם עצמי, אני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה את הרגעים הללו, רגעי תהפוכות נפשיות וסערה רגשית. אך כמו בטבע, גם אחרי סערות נפשיות מגיעה רגיעה. מגיע קו מחשבה צלול שבו הזיכרון של יוגב מביא עמו חיוך ואור. רגעים אלו גרמו לי להטיל משמעות אישית למושג " זכרונו לברכה", משמעות העומדת כנר לרגליי מדי יום ביומו.

מאז מותו של יוגב הבנתי שהקשר שלי עם חבריי הוא נדיר ומיוחד ואני מנסה שלא לקחת אותו ואותם כמובנים מאליהם.

מאז מותו של יוגב אני רואה את העולם כמקום בו אני יכול להשאיר את חותמי.

מאז מותו של יוגב אני רגיש יותר למה שקורה סביבי ומודע יותר למקום בו אני נמצא.

מאז מותו של יוגב אני מנסה לשפר את עצמי ולהיות אדם טוב יותר.

וזוהי הברכה בזיכרונו.

הזיכרון הזה כולל את תפיסת העולם הייחודית שלו. תפיסה שבה, לפחות לדעתי, העולם היה כמעין ניסוי שאותו יוגב חוקר ומסיק מסקנות שמתוארות בעזרת קורטוב של ציניות המכסה על ראיה ביקורתית, רגישות לפרטים ואהבת אדם.

ניתן לראות את תפיסת העולם הזו בקטע הבא:

ההסב"ש של יוגב

את רוב שנות ההתבגרות שלי עשיתי בעיר כרמיאל, מקום יוצא דופן זה עיצב את אישיותי במובנים רבים.

לדוגמא, לפני שבועיים שלושה כתבתי כמה אני שונא מחול. אין לי ספק שזו תוצאה של הפשע-נגד-האנושות השנתי שמתרחש בכרמיאל תחת השם התמים למראה "פסטיבל המחולות".

עוד משהו שיש בכרמיאל זה הרבה רוסים – בערך שני שליש מאוכלוסיית המקום.

בתקופת ההיסטריה סביב הבאבא-לובה, למשל, פגשתי לא-כרמיאליים רבים, שמצאו את זה משעשע אם הם באמת הכירו מישהי בשם לובה. לי היו 4 לובות בשכבה. וגם 2 ארטיומים.

כילד קטן וטיפש, התקשיתי לקבל את השונה. הנחתי שכל הרוסים מלוכלכים, ואם נפלתי בפורים על משלוח מנות של אחד, סירבתי לאכול ממנו, גם אם היה שם טעמי.

רק שנים מאוחר יותר למדתי להעריך את המתנה התרבותית הזו, והבנתי שעליי לשאוף לחיות כמו סובייטי אמיתי. מניסיוני עד כה הצלחתי לנסח את:

יסודות התרבות הרוסית:

כל הנשים הרוסיות שוות, עד גיל 35, ואז לפתע הופכות לדלעת ומתחילות ללמד מתמטיקה.
קיים הבדל מהותי בין אוקראינים, ליטאים ובלארוסים. הוא ברור לכולם על אף שאי אפשרות לנסח אותו במילים.
בסלון של כל משפחה צריך לשבת סבא זקן שלא יודע עברית. במקרה והסבא מת, יש לאמץ אחד.
לסבא מותר לצאת מהבית רק פעם אחת בשנה, ביום הניצחון, כשהוא לבוש במדים שלו ממלחמת העולם השנייה.
כל דבר צריך לאכול עם שמנת.
במהלך הארוחה, יש להחזיר ביד אחת כוסית עם משקה חריף, וביד שנייה לחם/נקניק/מאכל פחמימתי מוצק.
כולם אוכלים בורשט אבל אף אחד לא אוהב את זה.
רוסי אף פעם לא יסרב לשחק דוראק (בלי העברות).
לרוסים אין חיות מחמד. יש להם שטיחים.
אף רוסי לא יכול להסביר לך מה זה בעצם "בלאט", למרות שהשימוש במילה כה נפוץ עד שבמקלדות רוסיות שריינו לה כפתור.
אין לצפות בסרט שאינו דובר רוסית. סרטים דוברי שפות אחרות ידובבו לרוסית. אין צורך למחוק את הפס קול המקורי, מספיק קריין אחד שיחזור בקול מונוטוני אחרי כל מה שנאמר בסרט (בין אם זה נאמר בפי זכר/נקבה, ילד/זקן).
המשפחה הרוסית נוסעת רק באוטו משפחתי קטן, כמו פיאט. רבים מאמינים כי זה נובע מדלות כלכלית, אך למעשה, גם גאידמק נוהג באוטו כזה, כי הוא רוסי.
באם אין אלכוהול בבית, שותים בושם (באמת!).

כמו כן, לאחרונה התחלתי לקרוא הרבה רומנים רוסיים קלאסיים. דוסטוייבסקי, טורגנייב וכאלה.

התחלתי לנסח גם את חוקי הרומן הרוסי:

כידוע, לכל רוסי יש שלוש שמות, לפי המתכונת של Xוביץ' Xוב/סקי, לדוגמא: לאוניד מיכאלוביץ' גלוזנוב. בכל שלב של הסיפור, ניתן להתייחס לכל דמות בכל אחד משלושת השמות שלה.
יש להזכיר כמה שיותר מקומות ואנשים שרק רוסים מכירים, על מנת לסנן קוראים מן המערב.
הדמות הראשית לעולם לא תופיע ב 100 עמודים הראשונים של הרומן.
לא יכתבו 30 עמודים ללא אזכור של דג מלוח.
בכל רומן צריך להופיע המשפט: "ניקולאי איוואנוביץ', רוצה עוגה?"
אם מופיע בסדרה איש לבן, הוא תמיד טיפש ומושחת.

מצטער, הסעיף האחרון השתרבב בטעות מ"חוקי סיטקומים של שחורים".

אני מקווה שתפיסת העולם המוצגת בקטע זה לא תשכח ותהיה לכל אחד מאיתנו, חלק מזיכרונו של יוגב, שלא שם ולא פה, שהיה ואינו ובכל זאת ישנו.

י ו ג ב ש ל נ ו

שנתיים חלפו מאז עזב אותנו לדרכו

אנחנו מודים לכולכם שבאתם לחלוק עימנו את כאבנו הכבד מנשוא

אין יום ואין אירוע אשר דמותו לא מופיעה בהם כעננת קומיקס שצייר וחבריו ליחידה יבינו

רובנו מכירים מה זה לגדל ילד – לשמור עליו , שלא יפול, שלא יפגע, שלא יחלה, בחציית כביש, לשמוח איתו בהצלחות ולעודד בכישלונות שלא יישבר ליבו,

לעבור איתו את תחנות החיים, המעון, הגן, הפרידות בדלת הכיתה, בטיולים, בתיכון וביום הגיוס בעליה לאוטובוס, לראות בכל יום שעובר, איך הוא גדל ולאט לאט מתפתח ופורץ כמו פרח ועלי הכותרת, רוכש השכלה וידע תחביבים ותרבות ואנו ההורים כבר בונים מגדלים, חלומות ורודים של עתיד מזהיר,

לילד... לנער.... לבחור....

ולפתע השמים נופלים עלינו כרעם ביום בהיר, החיים משתנים מקצה לקצה, מה שהיה מובן מאליו כבר לא עוד, הם הופכים למאבק יום יומי, בין לבחור להמשיך בשגרת החיים, אשר רק מעטים מביננו יבינו מה היא, או בחידלון.

העצב נמצא בכל פינה ואירוע,החסר מלווה אותנו בכל מחשבה נודדת, אף שמחה אינה שלימה, מישהו אמר "ממשיכים לחיות אך מפסיקים להתקיים".

וכאשר בחרנו בלהמשיך הלאה כפי שיוגב ביקש מאיתנו, דבר המחייב הרבה כוחות נפשיים, חלקם אנו מקבלים מכם, הסובבים אותנו, הקרובים לנו, החברים של יוגב.

אנו מוצאים עצמנו נתלים בנקודות אור ולו גם זעירות ביותר על מנת להפיג לרגע קט את הכאב, שלומדים לחיות איתו .

בחרתי להקריא לכם קטע מתוך מה שיוגב כתב לי ביום הולדתי החמישים בהיותו בגיל 17 ,

אבא

יום הולדת 50 שמח

איך היה היובל האחרון?

אני אישית אוהב לערוך מעין סיכומים בסיום תקופות. זו הזדמנות מצוינת לשחזר אירועים וזיכרונות נעימים מהעבר, ולהסתכל על המסלול הארוך והפתלתל שזימנו לנו החיים.

לפעמים נדמה שהגורל מהתל בנו. אתה ודאי לא מאמין בגורל, אך אם תחשוב על זה טוב, יתכן שתגיע למסקנה שלא הייתה בעצם דרך חלופית לפנות בה. שהרי אם הייתה, ודאי היית פונה בה. למרות זאת, נחמד לחשוב ולדמיין איך היו נראים החיים אילו, ולנסות להסתכל על תמונה פוטנציאלית של עולמך, לו רק היית עושה בחירה אחרת בצומת חשוב( צומת זה זכר, נכון?) חבל שאין הזדמנות ממשית לגנוב הצצה לתוך עולם שכזה. דברים כאלה יש רק בסרטים.

אך בכל זאת, זהו יום הולדתך החמישים. קולט? חמישים שנים שלמות עברת פה. חמישים שנה בארץ, באויר ובים.זכית לראות מקומות עוצרי נשימה. לגמת מעט מאינסופיות היקום. הכרת אנשים שהם היצורים המדהימים ביותר – חושבים מרגישים, אוהבים ושונאים. אני חי בסך הכל 17 שנים, ואני יכול לכתוב עליהם רומן בחמישה כרכים עבים. איני יכול לתאר לעצמי כמה הרבה לך יש לספר על כל מה שעברת.

למרות זאת מגדל חייך עוד הולך ונבנה. הזדמנויות מיוחדות כאלו נועדו לסיכומים. אך סיכום אינו אומר סיום – סיכום הוא אפשרות לפתיחת דף חדש בחייך. לאחר חשבון הנפש הנוסטלגי שאולי תערוך בנפשך, תוכל להגיע למסקנות והחלטות חדשות לגבי דברים שהיית רוצה לשנות או לשפר בחייך. אני מאחל לך במועד חגיגי זה, מלבד בריאות ואושר וכל הדברים הרגילים, שתצליח בכל שינוי ושיפור בו תחליט שאתה מעוניין בחייך

בנך האוהב

יוגב

כבר שנתיים שאיני מקבל ברכה כזו ממנו, נשארנו רק עם התמונות, החברים הזיכרונות והגעגועים

לנצח נזכור אותו.

זמן מאת: רעיה הרניק

הזמן אינו אמור לרפא פצעים.

(זו רק טעות שלנו).

הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף

(ומשמר אותו לבל יגליד)

לבל ירפא.

הקיפאון של השעון שעמד מלכת,

שכבר אינו מכה את השעה, השנה,

משקלותיו זהב הולך וכהה

מחוגיו לובשים לאט חלודה

קורי עכביש מכסים עליו ועלינו.

כמו בפקעת סגורה

זוחלת תולעת לבבו

במנהרות הזמן שלעד עמד מלכת.

באותו רגע. באותה שעה.

כשאתה הפסקת ללכת

עמד גם הזמן מלכת

ומה טוב הדבר...

בגדיך (עדין) תלויים בארון

וספריך על המדף

ובקלטות קולך (ממש כמו אתמול).

הזמן (העומד במקום)

לא מוחק דבר.

כמו שעונך שפסק

באותה שניה אחת.

כמה נפלא ונאדר הזמן

שאינו ממשיך בזרם החיים

ואינו נושא אותך לתוך

השכחה או האבדון.

הזמן עמד מלכת באותו יום.

גם אתה. גם אני. גם הזיכרון.

ארבע שנים מלאו לספירה החדשה שלנו שהחלה ב– 8 למרץ 2006.

ארבע שנים שיוגב איננו איתנו, השאיר אותנו ואת כל מי שהכירו, עם חלל גדול, עצב עצום שלא יתואר, זיכרונות ונגיעות בכל צעד ושעל, אך עם הציווי שיוגב חזר עליו כמו מנטרה בכל הזדמנות שניקרתה לו - להמשיך את החיים גם בלעדיו.

ואמנם להחליט לבחור בחיים במצב זה, הרבה יותר קשה מאשר לשקוע, ונחוץ הרבה מאוד כוח לכך. לעבור ממצב בו גם גיא וגם יוגב ממלאים את חיינו, למצב של חוסר ביוגב,

אנחנו מודים לכולכם, שטרחתם ובאתם, לחזק אותנו בנוכחותכם ולחבק אותנו כאן ביום עצוב זה, אחד מיני רבים מאז, בו אנו מתקבצים, עוצרים לרגע, מביטים על לוח שיש זה ועדיין ממאנים להאמין, כי היה לנו בן, ילד, בחור, חבר, איש, שם, מאחורי המילים החקוקות ואיננו עוד.

כל השנים בהן טרחנו, חששנו, שמחנו וכל שחלמנו, תוך כדי צמיחתו, התבגרותו ושירותו הצבאי של יוגב, התנפץ ביום ההוא לרסיסים, אשר נטועים עמוק וכואב בנישמתנו ומלווים אותנו בחיינו היום יומיים, גם אם לא ניכר בנו, אותם רסיסים כואבים, הם גם אלו שמאפשרים ונותנים לנו את הכוחות לקום בכל בוקר מחדש ולהמשיך איתו אך בלעדיו.

חלי ואני מביטים סביב ורואים אתכם החברים של יוגב ובני גילו אשר מתבגרים מול עינינו ומנסים לדמיין, היכן ואיך היו נראים חייו של יוגב לו המשיך בהם, אך הוא מאן להמשיכם. והשמחה נמהלת בעצב, קראתי שמישהי תיארה שכול כמו צירי לידה, בין גל כואב אחד לשני, לוקחים אויר ומתכוננים לגל הבא, אשר יודעים שיבוא, אך כאן, הגלים ימשכו עד אין קץ.

לצערנו הרב חווינו השנה שוב, אירוע מצמרר בו אביה, מפקדו של יוגב בקד"צ והקצין שנרתם וליווה אותנו בשנתיים האחרונות ודאג באשר לקשר עם הצבא, שם קץ לחייו במשרדו ביחידה, אירוע זה החזיר אותנו באחת ארבע שנים אחורה, לתקופה הנוראה בחיינו שלנו, לא להאמין ובלתי נתפס, כיצד הלך מאיתנו אדם שישב איתנו לעיתים שעות, והעלה לאתר שבנה לנו על יוגב, ואנו מנסים בימים אלו לשקמו, את כל החומר הרב שנאסף על יוגב מאז, הוא סיפר לנו באחת הפגישות מיני רבות ביננו, כי נותר לבד באיסוף החומר ובחלק מהזמן הוא גם כתב וגם בכה, הוא שראה אותנו בכאבנו בעת המעבר על החומרים, בחר באותה דרך ממש, יהי זכרו ברוך.

בחרתי להקריא שיר שכתב אב לבנו שהלך ונקרא - דו שיח דמיוני

בתוך ליבי בן, יש צעקה והיא גדולה

בתוך עיני בן, יש דמעה והיא חלולה

אבא, את הכאב תחליף לשמחה, ואת הדמעה תחליף בחיוך

עזוב אבא את הצער והכאב, כי רק אותך אני אוהב

בן, תמיד אזכר שעות יפות אתך

למענך אשכח את כל מאוויי, בשבילך אתן גם את חיי

אבא, את ימי הקדרות והשחור, תחליף בימים של אור

את בגדי האבל השחורים, תחליף בגוונים שמחים

למענך בן, אשכח את כל מאוויי, בשבילך בן, אתן גם את חיי,

חיפושים

למצוא את עצמי בתוך ה"ללכת לאיבוד" שלו.

בהליכה לאיבוד שלו הוליך יוגב גם אותי לאיבוד, ומתוך האובדן הזה, אני מוצאת את עצמי כבר 4 שנים מחפשת את הדרך, שבה אמצא אותו שוב.

זו השנה הראשונה שמתוך האיבוד שלו אני מתחילה לעבד את המקום שלי ושלו.

לחפש את מה שאבד.

לחפש את הילד החכם, הסקרן והמאתגר, שאפשר לדבר אתו על עניינים ברומו של עולם, לצד שטותניקיות מוחלטת;

לשמוע את הצחוק והחיות, לראות את הצבעוניות והיצירתיות המתפרצת, מאז הדביק בגיל שנתיים סרטי מסטיק לשערה של איילת, כי חשב שזה מייפה אותה, או התחפש יחד עם חבריו לשודד ים סתום עין, בסתם יום של חול, כדי ללכת לבר בחיפה לשתות רום.

כן, ולהמשיך ולמצוא את ההומור ואת השנינות בפרטים הקטנים בחיי היום יום, להחליף דעות על סרטים וספרים, שאף אחד אחר במשפחה לא קרא מלבדנו;

לחבק ילד, נער, בחור, ולרקום תוכניות לעתיד מבטיח.

לחפש ולחפש, ולמצוא את עצמי בתוך ה"ללכת" לאיבוד שלו.

כבר בגיל שנתיים יוגב נעלם לנו בטיול למוזיאון הימי באילת. חיפשנו וחיפשנו אותו, הייתי בטוחה שאיבדנו אותו, שטבע באחת הבריכות, אבל כשמצאנו אותו הסתבר, שבסך הכל הלך לאורך הכביש אחרי עקבותיו של גמל, שסיקרן אותו.

הוא בכלל לא הלך לאיבוד!

לחפש ולחפש, ולמצוא אותו באגף היודאיקה במוזיאון, לפני נעילת הדלתות, כי רצה לראות שוב את פסל משה.

הוא בכלל לא הלך לאיבוד!

לחפש ולחפש, ולמצוא אותו בתוך המפלים הספירליים בטרומלבאך בשוויץ.

יוגב נעלם. הייתי בטוחה שהחליק לאחד המפלים. חיפשנו אותו בתוך ים של אנשים, הלוך ושוב, ומצאנו אותו מחוץ לאתר, מתחמם בשמש, כי היה לו קר. מבחינתו – הוא בכלל לא הלך לאיבוד!

לחפש ולחפש, ולמצוא אותו שוב, כנער בוגר ואחראי, 6 שנים לאחר מכן, כאשר ביקש לחזור שוב לאותם מפלים לצורך חוויה מתקנת, ולחוות אתנו את עוצמת הטבע במלואה.

לחפש ולחפש אותו בבית בכרמיאל, כמידי יום חמישי, בהם היה נוהג להעלות את קניות השבת מהאוטו הביתה, ולמצוא - חמשיר מסביר:

"יום אחד קם אדם

והחליט שבא לו לנסוע לים

אז עכשיו אני בדרך לחיפה עם חברים

ואנסה עם הפלאפון להרים מידי פעם צלילים

(מוזר מאוד שבבית את לא

אבל התיק שלך על השולחן במלואו)

השיר הזה אמור לרצות,

על זה שתסחבי לבד לגמרי את השקיות"....

לחפש ולחפש אותו באותות במחשב, לחפש כל הלילה הלוך ושוב על שפת הים, במקומות בילוי אפשריים בתל אביב, וככל שחולף הזמן, אני מבינה שאין את מי לחפש! שהפעם זה אבוד! יוגב בחר את דרכו. הפעם אבדה לו הדרך. הפעם אין מוצא. וכפי שיוגב נהג לומר: מילכוד 22.

ואני עדיין ממשיכה לחפש בחלומות: בקרנות רחוב... ברכבות.... באוטובוסים.... והוא חומק.... הולך לי לאיבוד....

אולי גם הפעם מבחינתו הוא מצא את דרכו.

זה רק אנחנו שמחפשים ומחפשים...

במלאת חמש שנים

עברו, חלפו להן חמש שנים מאותו רגע נורא בו השתנו חיינו וכמו נולדנו למציאות חדשה.

שהחלה מאז אותו ערב של דאגה, שהפך לליל שימורים וחיפושים נואשים, ויום המחרת בו קבלנו את ההודעה על לכתו בדרכו של בננו יוגב.

השנים חולפות אך הזיכרון ודאבון הלב נשארים חקוקים בתוכנו לנצח.

המחשבות שעולות בתוכנו בכל פעם מחדש מידי יום ביומו, מה יוגב היה אומר, מה היה עושה, היכן היה מבלה בימים אלו, אלמלא עזבנו, ילוו אותנו לעד.

ליבנו מתרחב בהביטנו בחבריו ובעובר עליהם, שירות צבאי, לימודים, עבודה, משפחה שקמה ומתרחבת עם השנים.

אנו מודים לכולכם על התמיכה שאתם מעניקים לנו בנוכחותכם במעמד זה ולאורך כל השנה, היא שנותנת לנו תעצומות נפש לשאת את המציאות הקשה, את ההתמודדות היום יומית הלא קלה עם האסון שפקד אותנו.

אנו דבקים בחיים או שהם בנו, והזיכרונות ימשיכו ללוות אותנו לכל אירוע, ושמחתנו תימהל בהם.

נגע לליבי השיר " נערי " של נתן יונתן שאקרא לכם

אהוב שלי לאן, הלך לאן/ כענן מאיר של בוקר, שם בין החולות לים,

קם בלב הדומיה של נערי/

חלום עצוב של יופי, וחיוך שלא יחלוף לי לעולם.

אהוב שלי, האור והצללים/ בטללים כוכב הערב

החיוך שלו המר, הכאב שלא נגמר לי, נערי /

חלום עצוב של יופי , וחיוך שלא יחלוף לי לעולם.

אהוב שלי, לבכי אין מילים/ צאלים בודד ברוח/ שאוכל כמו עפר, לעטוף באהבה את נערי,

חלום עצוב של יופי , וחיוך שלא יחלוף לי לעולם.

תודה לכולכם

יוגב,

עברו 5 שנים מאז עזבת אותנו והכאב לא חלף. בחלום הכי רע שלי לא חלמתי שאני אספיד אותך.

כשראיתי אותך לאחר שנולדת, שכבת בעריסת ביה"ח: תינוק קטן ויפהפה. התאהבתי בך מיד – הנכד השני שלי. כשבגרת – המשכתי לומר לך: "כמה אתה יפה!" ואתה הגבת – שאני משוחדת.

ראיתי אותך גדל ומתפתח: בשנותיך הראשונות לא דיברת – רק התבוננת, הקשבת ולמדת את הסובב אותך. אבל כשהתחלת לדבר – היה קשה להפסיק אותך. היתה לך דעה בכל נושא ועניין: הגננת, המורים, שכנים, ממשלה, דת, צבא, חברה, טיולים.

בחופשים הייתי לוקחת אותך לנסוע באוטובוס, כי את החוויה הזו ההורים מנעו ממך.

אני זוכרת שבאחת ממסיבות ביה"ס – באנו, סבא ואני, על תקן הורים. סבא כל כך התלהב שם ושר בקולי קולות, ואתה כל כך התביישת. למחרת חבריך לכתה הרגיעו אותך ואמרו שהיה נחמד.

או כשלקחנו אותך איתנו השכם בבוקר לבריכת השחיה, החלטת שהמים "מסריחים מזקנים". ואני כל כך צחקתי.

את כל מכתבי התלונה וגם התודה, אתה היית זה שניסחת וכתבת עבורי. כי גם לי היה תמיד מה לומר – בדיוק כמוך.

כשהתראינו או דיברנו בטלפון – השאלה הראשונה היתה: " מה קורה סבתא?" ואח"כ היית מספר את כל החוויות שעברו עליך, ומה מפריע לך.

בשבתות וחגים עשינו פיקניקים בכרמל, או בסחנה ,וכייפנו יחד גם בטיולים בחו"ל.

בחג הפסח אילצת אותנו לקרוא את כל ההגדה מא' – ת'.

בשמחות משפחתיות אתה חסר. אפילו כשלא מזכירים אותך אתה נמצא אתנו.

יכולתי להוסיף ולספר עליך אבל אשאיר משהו לפעם הבאה.

ואסיים בפואמה שכתב ג'ובראן ג'ובראן – "ילדות"

ילדיכם אינם ילדיכם, אלא פרי געגועי החיים אל עצמם.

באים המה דרכיכם, אך לא מיכם, חיים עמכם, אך אינם שייכים לכם,

תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם, כי נשמתם מסתופפת בבית המחר,

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

מאוהבת ומתגעגעת – סבתא.

5 שנים

כמידי שנה ב-5 השנים האחרונות אני מוצאת את עצמי נוברת וקוראת שוב ושוב

בכתובים של יוגב, נזכרת, משתאה מחדש נוכח הגיוון והעושר הלשוני, העמקת המחשבה, ההומור השנון, ההתבוננות לפרטים, המון אהבה לאדם, לטבע, לנוף.

ומעל לכל - פסיפס של שאלות נוקבות ותובנות על החיים.

אחד הקטעים שמצאתי, אותו פרסם ב"הסברה השבועית" שלו במהלך השירות בצבא, עסק בקונפליקט שבין אמת לשקר. ההתמודדות בין הצורך להיות אתה עצמך, לבין המחיר שאתה משלם, כאשר אתה פועל על פי ציפיות ותכתיבי הסביבה ממך.

שקר הח(מ)ן:

אתם זוכרים את המבחנים לחמ"ן? האם גם בשבילכם הם היו מסכת ארוכה של שקרים?

להלן מבחר ציטוטים שלי מהתקופה:

" בצבא אני רוצה תפקיד מאתגר שיאפשר לי באמת לתרום למדינה"

" מאוד הייתי רוצה להיות קרבי, אבל לצערי הפרופיל לא מאפשר לי"

" מי שיוצא לקצונה יכול להשפיע ולשנות יותר"

"מה נקודת השיא של החיים שלי? אה.. כל יום הוא שיא חדש!"

"תכונות רעות? אני לא מספיק ספונטני".

כן, אין גבול לציניות.

בסך הכל אמרתי את מה שרצו לשמוע. אני חושב שגם הייתי די טוב בזה. אחרי הכל אני כאן. הנחתי שאני לא יודע מה אני רוצה מהשירות שלי, וזה לא מזיק להתקבל לכמה שיותר דברים.

יצא די בסדר, כי יש פה אנשים טובים, ויומיות, וטאפר-וור על דשא שאול.

וזה קצת במזל כי כמעט ונהייתי מב"ר.

מה היה קורה , לעומת זאת, אם הייתי אומר את האמת שלי?

"בצבא אני רוצה לעבוד כמה שפחות וללכת הביתה מוקדם"

"איזה מזל שנתנו לי פרופיל 64! עוד היו שמים אותי עם הפרענקים בגבעתי!"

"מי שיוצא לקצונה הוא מטומטם"

" מה נקודת השיא של החיים שלי? כששברתי את שיא העמבה אצל עובד"

" תכונות רעות? אני ממש עצלן."

האם צה"ל היה בא לקראתי?

"אנחנו רואים שאתה איש של חופש. לך תהיה מש"ק חינוך בקריה"

מעניין. לא נראה לי שאף אחד ניסה את זה.

גם לי יש את ההצגה והמשחק שלי , כפי שודאי מכירים כולכם:

אני מחייכת, מבלה, מטיילת, מתרוצצת, ורוקדת, מתפקדת, מתמודדת - ושותקת!

קמה בבוקר, מתאפרת, ועובדת, ועובדת, ועובדת

ושוב מחייכת: "החיים דבש! " ושותקת!

מתעניינת בשלום כולם,

שומרת על קשר עם כל העולם,

שמחה בחתונות, בריתות, ימי הולדת

מלהגת, מפטפטת, " הכל בסדר – ממש נפלא" ,

ושוב עובדת.... ושותקת!

אבל – יש לי גם את האמת שלי:

צוחקת בציניות על תופעות שוליות ותפלות

רוקדת את עצמי לדעת, כדי להשכיח את הכאב, לישון טוב יותר בלילה,

הכאב הפך חלק מרכזי ובלתי נפרד מהווייתי,

ועכשיו אני מדברת!

בוכה בחשיכה, בבדידות, כשאף אחד לא בסביבה,

ומבינה שהעצב הוא דייר קבע בגופי,

מיואשת מהצורך להסביר את עצמי,

ושאני כל כך מתאמצת לבנות לי שגרה נסבלת וסבירה.

אוהבת ודואגת יותר ויותר לשארית המשפחה שלי

ועכשיו – אני מדברת!

ממשיכה לחייך, להסתיר רגשות ולרצות

מתפקדת על אוטומט: קמה בבוקר, מתאפרת, ושוב עובדת

ועכשיו אני מדברת!

להחליט שלא מוותרת

ולצאת לעולם , למרות שבפנים אני נחנקת

ולדעת שהזמן רק יגביר את הגעגועים

ועכשיו אני מדברת!

המשחק הזה שבין אמת לשקר, כפי שהתבטא בכתובים של יוגב, המחויבות לרצות את ציפיות הסביבה ממנו, כפי שהופנמו בו במשך 20 שנות חייו, הביאו אותו למילכוד, וחרצו את גורלו.

האם לחיות לפי האמת שלי? האם הסביבה שלי יכולה להכיל את האמת שלי?

ועכשיו דיברתי! ואתם - שותקים!